🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
נעמוד היום בעזרת השם על יסוד אחד, שהוא אולי אחד היסודות החשובים ביותר ביהדות, ובכלל בכל חיינו. בואו נתבונן: למה נחרב בית שני, ומדוע אנו עדיין בגלות ולא נבנה בית המקדש?
במקום אחד אמרו חז"ל: "אתם בכיתם בכיית חינם — אני אקבע לכם בכייה לדורות", משמע שכל סיבת הגלות היא בכיית חינם. במסכת יומא אומרת הגמרא: "בית שני מפני מה חרב? מפני שנאת חינם" — הרי הצרות הן בגלל שנאת חינם. ובמקום שלישי, כתוב בתורה בפרשת כי תבוא, המכוונת כנגד בית שני: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה." יש לנו כאן, אם כן, שלושה מקורות: בכיית חינם, שנאת חינם, וחוסר שמחה. בואו נתבונן ונראה שהכול הוא, למעשה, אחד.
מה הייתה אותה "בכיית חינם" שעליה אמרו חז"ל שבגללה נחרב בית המקדש? לכאורה עם ישראל מאוד פחדו — הם שמעו שיש ענקים בארץ, ופחדו. מדוע זה נקרא "בכיית חינם"? הרי כתוב שהקדוש ברוך הוא מעניש מאוד על לשון הרע — אומרת המשנה במסכת ערכין: "לא נגזר דינם של אבותינו במדבר אלא על לשון הרע", לשון הרע שדיברו על ארץ ישראל, "מוֹצִיאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה". אם כן — זו בכיית חינם, או לשון הרע? החפץ חיים מבאר בהקדמתו: אין הכוונה לשנאת חינם עצמה, אלא ללשון הרע הנובע משנאת חינם.
מספר בעל חובת הלבבות (שער הכניעה, פרק ו), מעשה בחסיד אחד שעבר פעם, בלוויית תלמידיו, ליד נבלת כלב שהסריחה מאוד. אמרו לו תלמידיו: "כמה מסריחה נבלה זו!" אמר להם החסיד: "כמה לבנות שיניה!" וכאשר שמעו את תגובתו — התחרטו על מה שדיברו בגנות הנבלה.
אומר החובת הלבבות: יסוד גדול, ואתה צא ולמד. אם מכוער הדבר לדבר בגנותו של כלב מת — כל שכן שמכוער לדבר בגנותו של אדם חי. ואם נאה לשבח נבלת כלב על לובן שיניה — כל שכן שחובה לשבח בן אדם, שיש בו שכל ובינה. וזו הייתה גם כוונת החסיד: להדריך את תלמידיו שירגילו את לשונם שלא לדבר רע, עד שההרגל הזה ייעשה להם טבע — כך שלא יוכלו לדבר רע אפילו על נבלה, וירגילו את לשונם לדבר טוב, עד שגם זה ייעשה להם טבע קבוע.
מלמד אותנו החובת הלבבות שתפקידנו הוא להתרגל שיהיה לנו טבע: לא לראות רע בשום דבר, גם לא בדוממים, וגם לא בנבלת כלב מת. ולעומת זו — תפקידנו תמיד, תמיד לראות טוב, ולדבר טוב על כל דבר; תמיד לחפש ולראות את החלק היפה שבחיים. הפסוק אומר: "רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע, וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהלים לב, י). האם באמת הרשע כל כך סובל? האם לבוטח כל כך טוב לו? אם כך, לשם מה כל דברי המוסר? הרי כל אחד יחפש את האושר בחיים, וכבר מזמן כולם היו חוזרים בתשובה!
אלא התשובה נפלאה: תבוא אל אדם רשע ותשאל אותו "מה נשמע" — הוא יאמר לך: "כאן כואב לי, כאן יש לי בעיה, לא יודע מה יהיה, מה נשמע בעולם — אוי, אל תשאל." תשאל אותו "איך בשכונה" — הוא יספר לך כל מיני דברים רעים. זהו "רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע." אבל הבוטח בה' — תשאל אותו "מה נשמע" — הוא יאמר: "ברוך השם, כאן ברוך השם הבן שלי הביא מבחן נפלא, כאן ברוך השם הבת שלי כך וכך, כאן זכיתי לסיים, כאן התפללתי נפלא — כמה חסדים יש לי! הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו." זהו "וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" — ממש כך.
ואם כך, בואו נראה כיצד הכול מתורץ נפלא: מהו שורש כל הצרות והעברות? הנקודה שהעלה החובת הלבבות — האם אדם רואה רע, או רואה טוב. בעם ישראל בכו "בכיית חינם" — כיצד זה הגיע? בהתחלה ראו רע בארץ ישראל. לאחר מכן ראו רע באנשים. ולאחר מכן, חס ושלום, ראו גם רע אצל בורא עולם, וחשבו שהוא רוצה לעשות להם רע. אילו ראו טוב בארץ ישראל, ראו טוב באנשים — היו רואים טוב גם בבורא עולם, ויודעים שהוא רק מחפש איך להיטיב עמם, ולא היו מפחדים שיהיה רע.
אותה נקודה בדיוק, בשינוי צורה, גם בשנאת חינם שגרמה לחורבן בית שני: למה יש שנאת חינם? למה מדברים רע על הזולת? מפני שלא רואים את החלק הטוב שבו — במקום לראות את הטוב, רואים את הרע ומדברים עליו לשון הרע. אילו ראינו את הטוב שבזולת, לא הייתה קורית שנאת חינם — וזהו "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה".
"וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד"
דברים ג, טוומכאן הפסוק בפרשתנו: "וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד". ישנו רמז נפלא, המובא בכמה מספרי החסידות: בתורה אין ניקוד, ואפשר לקרוא את הפסוק גם בצורה אחרת. "וְלַמַּכִּיר" — מי שמכיר את בורא עולם — "נָתַתִּי" סימן, "אֶת הַגִּיל", "עַד" — הגיל והשמחה הם העדים הנאמנים שאדם מכיר את הקדוש ברוך הוא, ויודע כמה הוא טוב ומטיב. "וְלַמַּכִּיר" — מי שמכיר את הקדוש ברוך הוא כמה הוא טוב ומיטיב, הוא הולך תמיד שמח ולא דואג.
שורש כל הטובה לאדם, אם כן, הוא לראות טוב. כפי שנאמר על דוד המלך שהיה "יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי" — אם אתה רואה טוב בדומם, אחר כך אתה רואה טוב באנשים, ואחר כך אתה רואה טוב בבורא עולם, וזכית בכל אלומך. זהו העניין ש"כל תודה" מבקשת להנחיל: להתרגל בכל יום מחדש לחפש את הטוב בבריאה, את הטוב באנשים, ואת הטוב והחסד שנותן לנו בורא עולם.
"אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי" — לא לחינם נאמר: "טוֹב לְהוֹדֹת לַה'" — כי זה ממש עושה לאדם טוב. מסופר בסיפורי ישועות (מדור שלוש, סיפור מספר תשעים ושתיים) — "התודה משנה את האדם" — סיפור נפלא, שממחיש כיצד "לַמַּכִּיר נָתַתִּי אֶת הַגִּיל": אדם שמתחיל להודות, הופך כולו מלא בגיל ושמחה. חשוב לזכור תמיד: הכול מתחיל בבכיית חינם, הנובעת מכך שרואים רע — בארץ ישראל, בדומם, באנשים, ולבסוף, חס ושלום, גם בבורא עולם. אבל אם נראה טוב באנשים, נדבר עליהם טוב, נדבר טוב על כל הסובב אותנו, ונודה להשם — נבין שבורא עולם אוהב אותנו, ונזכה להיות מלאי גיל ושמחה, לעבוד את השם בשמחה, ולומר "מִזְמוֹר לְתוֹדָה, הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ, עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה."